לבקש סליחה ביום כיפור – אבל לא רק…
לרובנו הסליחה קשורה בעיקר ליום כיפור. עד לפני 13 שנה גם עבורי יום כיפור היה הסמל לבקשת סליחה. נקודת המפנה שלי היתה כאשר חבר טוב שכח את יום הולדתה של חברתו שחיכתה וציפתה ליום זה. כשלא קרה דבר, בערב כשחזר לביתו ארזה האישה תיק לחבר וביקשה שיעזוב ל 3 ימים את הבית. מסיפור זה נולד אתר אינטרנט חברתי המוקדש לסליחה (www.slicha.com), המעודד אנשים לבקש סליחה ולסלוח. האתר מרכז מכתבי סליחה מכל העולם, מכל הדתות ובכל השפות. המכתב הראשון שנכתב באתר היה של החבר לאשתו, על הדרך המקורית היא סלחה לו וכמו באגדות “הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה”. זה היה לפני כ-12 שנים.
ככל שנוצרה חשיפה לאתר התגלה צורך של אנשים לבקש סליחה ולסלוח גם באמצעות במה ורטואלית. מצאתי וגיליתי שלסליחה יש כוח! נכון, לא גיליתי את אמריקה אך בשבילי זו הייתה נק’ מפנה- הדרך לשפר ולשחרר. חוויתי את זה במלוא העוצמה, את ההבנה שהסליחה היא הגשר בחיים.
אבל לא כולם יודעים איך לבקש סליחה. בנקודה זו חקרתי את הנושא: מהן ההשפעות התרבותיות של הסליחה, איך היא משפיעה על בריאותנו, מה עושה לי הסליחה ולאחרים, מה ההפך של הסליחה, מה יש במילה שגורם לנו להתחמק ולתרץ? מהם מעכבי סליחה בחיינו? האם לסלוח זה לשכוח ועוד ועוד.
לסלוח על מות אימי
ביום ‘בהיר אחד’ 23.4.2014 התהפכו לי החיים. אני יכולה לחלק את החיים שלי ללפני התאריך הזה ואחרי.
ברגע אחד קיבלתי את הבשורה שאמי חולה בסרטן בלבלב- במצב… סופני.
אני החלטתי באותו רגע לעצור את השגרה הרגילה של חיי ולהיות איתה כמה שאפשר. עם הרבה ויתורים ותמרונים בין עבודה, 3 ילדים ומשפחה נסעתי לחיפה כמעט כל יום אחרי העבודה כדי להיות איתה כמה שיותר. והייתי. ידעתי שיהיו מחירים לכל הויתורים, אך יחד עם זאת גם ידעתי שאותם אוכל “לתקן” אחר כך. החיים ברגע אחד התחלקו ל2 חלקים: דברים שיש לי שליטה עלייהם ודברים שפחות. (לפחות כך חשבתי והאמנתי… שיש לי בכלל שליטה על משהו…)
אמרתי לעצמי , כי כרגע עליי להתרכז באמא ולעשות כל שביכולתי להיות ולהציל אותה. ואכן הייתי שם. 11 חודשים כואבים, מחזקים, מייאשים עם הרבה תקוות, שמחות קטנות וניסיון לעשות כל מה שאפשר.
הרבה ניתן ללמוד על אדם מתוך כאב, חולשה. למדתי על עצמי שאני חזקה. שמותר ליפול ואחר כך לקום. למדתי להקשיב לגוף שלי ולהבין גם מתי הוא קורס. למדתי שחשוב להעזר בכל מי שמושיט עזרה ולהחזיק את הטוב חזק חזק כי ממנו יוצאים הכוחות. למדתי מהו כאב, חוסר צדק, רחמים, ייאוש, תקווה, משפחה, חברים ואהבה אמיתית לאמא שלי. למדתי לזהות שהרגע קרוב, רגע של פרידה ואני צריכה לנצל את מה שנותר ממנו. למדתי שצריך להתאמץ מאוד ולפקוח את העיניים חזק כדי לראות שלא כל יום השמים שחורים. יש גם אפור ואפילו כחול בגוונים שונים. הייתי עייפה, מוטשת, הרכבת רצה מהר כל כך והייתי בטוחה כשפרק זה ייגמר אוכל קצת לנוח.
בנשימתה האחרונה של אימי הייתי לצידה, כאבתי את כאבה ואת הכאב שלי . בשבעה הרגשתי בפעם הראשונה שהרכבת נעצרה . אך מייד בתום השבוע הרכבת שלי מייד מייד המשיכה במהירות הלאה.
אחרי השבעה לקחתי פסק זמן. הייתי חייבת לנשום ולהתחיל קצת לשקם את החיים שלי ושל המשפחה שלי. עזבתי את עבודתי ורציתי לחזור ולהתעסק בנושא הסליחה. נושא שתמיד היה קרוב לליבי ועסקתי בו בשנים האחרונות באינטנסיביות ובאהבה גדולה בעיקר לפני יום כיפור.
ואז התעוררו להם הגעגועים והחוסר הזה שלא ניתן למלא. כאב חד עם עצבות וחוסר אונים גדול. ואתגר גדול עמד לפניי: לארגן בר מצווה לבני הבכור בעוד 4 חודשים מיום פטירתה של אימי. – נקודת ציון חדשה מאתגרת ובלי אמא. ומייד אחר כך בת מצווה לביתי שחגגה באותה שנה 12. התלבטויות, חוסר חשק, דיכאון, פחד, התקרבנות , אשמה ותחושה עיקרית שלא אצליח לעמוד באירועים כאלו יצרו הרבה בלבול ותקיעות- אווירה בחיים שלי הייתה מאוד כואבת. אחרי שכל כך הרבה חודשים שבהם נלחמתי עמדתי על קו התפר בין ייאוש, סבל כאב והרבה מאוד געגועים . התעייפתי.
לאחר התלבטויות רבות החלטתי שאני מארגנת בר מצווה לבני הבכור- שאני נלחמת ומציינת את האירוע בדרך הנכונה למשפחתי, כי אני רוצה להוכיח לי וילדים שלי שהחיים ממשיכים ושיחד עם עצב יכולה גם להגיע השמחה. עמדו לפניי 4 חודשים לארגן זאת. פעלתי על אוטומט הכנתי הכל לכולם. חוץ ממני. עם עצמי לא הצלחתי להתעסק חוץ מדבר אחד- בכאב. הוא חי איתי בכל רגע ורגע. וכל הזמן חשבתי לעצמי ” איך אני הולכת לעבור את הבר מצווה הזו בלי אמא שלי??? זה נראה פשוט בלתי אפשרי. הרגשתי שאני אתמוטט, התקרבנות גדולה ורחמים עצמיים עטפו אותי מכל עבר הדרמות מילאו את חיי. כמעט כל דבר נראה בלתי אפשרי. אבל החיים חזקים אמרתי לעצמי והמשכתי קדימה.
והיום הגיע. הגעתי לבר מצווה בפוקוס מטורף הכל היה מתוכנן בקפידה. החברות שלי עמדו מסביבי בכל רגע עם תיק עזרה ראשונה שמא אתמוטט. האווירה הייתה עוצמתית. מצד אחד לא נשארה עיין יבשה ומצד שני גם לא היה פה אחד שלא חייך. זו הייתה בר מצווה מלאה בהתרגשות- של הרבה בכי והרבה חיוכים.
בסיומה של בר מצווה שאלתי את בני הבכור איך היה לו. הוא התקרב אלי הושיט לי את ידו הביט בעיניי ואמר:
“אמא, אחרי כל מה שעברנו הראת לי את הדרך לנצח את החיים”. באותו רגע קפאתי. הרגשתי כאילו ברק מכה בי בחוזקה. צמרמורת חלפה בגופי והבנתי. הבנתי שגם אני לומדת לנצח. הסליחה הכתה בי חזק ופתאום הבנתי שהיא הפתרון. ומאותו יום הדברים התבהרו…
הבנתי שלא ניתן לעבור תהליכים שכלתניים מבלי לעבור תהליכים רגשיים. הבנתי את משמעות “המלחמה” המתמדת בין ההגיון לרגש
if you can’t beat them join them
התבוננתי פנימה עמוק לתוך עצמי ובניתי דרך. סלחתי לעצמי על מה שלא עשיתי ולא הספקתי לעשות ולמדתי מהסליחה לשחרר להתמודד, להתחזק ולהתנהל . שחררתי את האשמה, נפרדתי מהכאב, החלפתי את הרגשות באחרים וחוויתי תהליך עוצמתי ופרקטי להמשך חיי. אספתי את עצמי, התחזקתי והבנתי שלכאוב זה לא הופך אותך לפחות מאושר אבל מעכשיו אני לא אתן לרגשות לנהל אותי. אני ארגיש אותם אתחזק מהם ואנהל אותם.
כיום אני נרגשת לספר על מה שאני עברתי. תירגלתי והפנמתי 3 הנחות יסוד משמעותיות לחיים והבנתי שהסליחה פוגשת אותנו ביום יום במשפחה, בעבודה ובמעגלים הנוספים בחיים: כשאנו נעלבים, שיפוטיים, כועסים על עצמנו ועל האנשים הכי קרובים כשעושים דברים כי צריך, שמסתובבים עם רגשות , שמתאכזבים ונפגעים מחבר או עמית מהעבודה ונותנים לאגו להשתלט עלינו ופוגעים בנו ובחברה , עומדים במקום ועוד ועוד.
אנו צריכים לסלוח לעצמנו שאנו פוגעים בנו. אנו מעכבים לעצמנו את החיים ומונעים דברים.יש להיפרד ממה שמעכב אותנו. לשחרר ולנהל את הרגשות ואת הכאב במקום שהוא ינהל אותי.
הסליחה היא שלנו. קיימת בכל אחד ואחת
רק מה שנותר לנו הוא לנער את האבק, לזכור ולהיזכר איך זה עובד. כי זה עובד!
“אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו “מתנה” שאנו נותנים להם, אך למעשה זו “מתנה”, שאנו מעניקים לעצמנו!”