‘גנבת העוגיות’ – סיפור לשבת על לשון הרע ועל פרשת השבוע תזריע ומצורע

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם, אישה אחת הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות.
היא מצאה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה.

היא התרכזה בספר שבידה, כשבזוית עינה הבחינה באישה שהתיישבה לידה. היא לא הייתה שמה לב אליה בכלל, אבל לפתע בחוצפתה העיזה לשלוח האישה יד אל שקית העוגיות שבינהן הייתה מונחת,
ולקחת לעצמה עוגייה.

היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות ולא לעשות עניין, אולי זה ייפסק. וכך היא נשנשה עוגיות ו’גנבת העוגיות’ מחסלת לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהיא לקחה, היא גם לקחה אחת. כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה תעשה עכשיו.
האישה ביד רועדת עם חיוך מבוייש, לקחה את העוגיה האחרונה וחלקה אותה לשתיים. חצי הציעה לה בעוד החצי השני, כבר אכלה בעצמה.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה, חשבה לעצמה, שהאישההיא גם גנבת וגם חצופה ואפילו לא אמרה תודה.

היא מייד שלחה הודעה לכמה מחברותייה וסיפרה מה קרה ואפילו חיפשה את שמה של אותה ‘גנבת עוגיות’ והתחילה לנסח פוסט זועם לפייסבוק ולאינסטגרם על מה שקרה. 

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה, אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התהלכה במהירות ובעצבנות, בלי להסתכל אחורה על ‘גנבת העוגיות’.

היא עלתה למטוס, התיישבה במושב והחליטה לחזור אל הספר.
בעודה מחפשת בתיק אחר הספר היא שלפה שקית עוגיות מלאה.

המומה ומופתעת היא הבינה, שהעוגיות האחרות היו פשוט של האישה שישבה לידה.
היא זו שחלקה אותן איתה.

לצערה, לבקש סליחה כבר היה מאוחר מדי ובעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה והיא הגנבת, כי את העוגיות של האישה היא בעצם אכלה.

נקודה למחשבה

כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו, שמה שחשבנו שהוא האמת, למעשה איננו כך.

לא הכל בחיים הוא שחור או לבן, יש גוונים של אפור. כדאי תמיד לשמור על לב פתוח ותמיד לשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר.

כמה פעמים נעלבת מאדם אחר, הרגשת כעס כלפיו?
שפטת, ריכלת והיית מוכן לנתק את הקשר ולהתבצר בעמדה שלך שאתה צודק והוא טועה?
וכל זאת בדיעבד כי לא הבנת, כי לא ידעת, כי לא ראית את התמונה הרחבה.

“מותר האדם מן הבהמה” (קוהלת ג, יט)

האדם הוא יותר מן הבהמה ולכן הוא גם הוא נושא באחריות מוסרית על, מילותיו, מחשבותיו ומעשיו.

פרשת השבוע פרשת תזריע ומצורע

פרשת תזריע עוסקת בדיני יולדת ובנגעים ופרשת מצורע עוסקת בדיני טומאה וטהרה, במחלת הצרעת ומה יש לעשות כדי להיטהר. והדבר הראשון שעושים זה לפגוש אישיות רוחנית, מנהיג, מחנך, מודל אנושי שיכול להשפיע לטובה ולהאיר את המסע לתיקון.

“אָדָם… וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים”

העיסוק העיקרי של הפרשה הוא בכוח המילים להשפיע. כי ‘החיים והמוות ביד הלשון’ ואין למילים דרך חזרה.

ומחלת הצרעת היא גם ביטוי לאיסור לרכל ולהגיד לשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלה אנשים שאיננו מכירים.
מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא, עונש הקשור במילים שיוצאות לנו מהפה.

מהם המצורעים המודרנים?

השנה כולנו חווינו סגר, הסגר ומי שחלה בקורונה אף חווה בידוד חברתי עם תחושה הזהה לצרעת. קראתי פעם שחולי הקורונה המחלימים מעידים כי החברה מתייחסת אליהם כמו אל “מצורעים” עם תחושות של  פחד, סלידה וניכור. 

פתרון- תהליך של סליחה

לפני שאנחנו חורצים את דינו של אדם שחטא בלשון הרע, במקום לתת ‘מיקרופון’ למעשה יש להזיז אותו הצידה ולתת לאותו אדם להרהר על מעשיו ולאפשר לו את היכולת לעבור תהליך טיהור, חרטה, חשבון נפש תיקון, וידוי, ושיפור לעתיד .

‘במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין’

גדולה מעלתם של אנשים שחזרו בתשובה (תיקנו שיפרו, לקחו אחריות…), על פני אנשים שהם צדיקים מלכתחילה, ולא חטאו.

סליחה יומיומית, שפת הסליחה

סליחה יומיומית היא שפה יומיומית, שבה נשים לב למילים שאנחנו אומרים, לסיפורים שאנחנו שומעים, לפרשנות ולשיפוטיות שנותנים. שנודה אם טעינו או פגענו, שניקח אחריות ונגלה חמלה וסליחה לעצמנו, לקרובים לנו ובמיוחד לאנשים ששונים בדעותייהם משלנו. שתהיה בנו ענווה, שנאמץ את זכות הנתינה, נחייה בהודייה ונעשה כל יום טוב יותר.

כי “איזוהי תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני תשובה… זה בעל תשובה גמורה“.

הרמב”ם בספרו: הלכות תשובה מתאר מתי נתקן ונשפר את התנהגותנו כשלא נחזור עלייה בעתיד. כי המבחן הוא כאשר אנו עומדים במצב דומה למצב שהביא אותנו לנפילה/ללשון הרע ואנו פועלים אחרת.

והבחירה היא בידנו

שימו לב, עד כמה אנו פועלים, חושבים, מדברים ומתנהגים על אוטומט מבלי לחשוב לרגע. כמה רכילות ולשון הרע מכערות את עולמנו ויוצרות שינאה. עד כמה אנו נוטים להסיק מסקנות מהר מידי לפני ששואלים, בודקים או מאמינים לכל מה שאנו שומעים. כמה חברים אנחנו מפספסים בדרך בגלל שפיטה וביקורת שגוייה ובגלל שאיננו עוצרים להכיר אותם? מה יוצא לנו מזה שאנו מדברים רעות על אדם אחר והאם אנחנו היינו רוצים שידברו עלינו כך מאחורי הגב?

סיפרו עד 10 וזיכרו כי גם אם האחר הוא לא כמוך – אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך ובמקום טינה, כעס, אשמה ונקמה, תנהגו כלפי האחר בחמלה, סלחנות ובאהבה, כפי שהייתם נוהגים כלפי עצמכם.

שבת שלום

דילוג לתוכן