מורה הביאה בלונים לבית הספר וביקשה מהילדים לנפח את הבלונים ושכל אחד יכתוב את שמו על הבלון. לאחר מכן הם התבקשו להשליך את כל הבלונים למרכז, בזמן שהמורה עירבבה אותם מקצה לקצה. המורה נתנה להם 5 דקות למצוא את הבלון, כל אחד עם שמו. הילדים התרוצצו, ניסו מאוד אבל ככל שהזמן עבר, אף אחד לא מצא את הבלון שלו
ואז המורה אמרה להם לקחת את הבלון הכי קרוב אליהם ולתת אותו לאדם ששמו עליו. תוך פחות משתי דקות לכולם היה בלון משלהם.
נקודה למחשבה
בלונים הם כמו אושר. אף אחד לא ימצא אם יחפש רק את שלו בלבד. במקום זאת, אם לכולם יהיה אכפת זה מזה, אולי נמצא את האושר מהר יותר.
העולם מורכב מפרטים שכל אחד חשוב. הרבה אנו משקיעים בלחפש ולחבר לתמונה שלמה של החיים שלנו. לא תמיד זה אפשרי, לפעמים זו תמונה הרבה יותר גדולה או אוסף של תמונות מיצירה אחת של האנושות כולה שתמיד נשאף לשלמותה.
לשם כך דרושה חמלה. התחילו בעצמכם, זה מדבק! נסו להיות פחות שיפוטיים. אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה באמת קורה בחיים של האחרים. אין לנו מפתח סודי למוח של האחרים ורובנו מספרים לעצמנו סיפורים וסרטים שיוצרים כאב, כעס וסבל שלא תמיד מוצדק ונכון. אם ניתן לשאול ולברר עשו זאת ואם לא, שחררו. הבינו שזו הדרך של האחרים להתמודד עם הסיטואציה. זה שלהם בלבד. כנסו לנעלי האחר וגלו שם חמלה, הבנה קבלה וסליחה. לימדו לבקש עזרה, לקבל את השונות, להכיל ולהרפות (מבלי להסכים תמיד).
לסיפורים נוספים– סיפור הכובעים והקופים