השבוע שמעתי שיחה בין אמא לבתה, שלצורך הסיפור נקרא לה שיר.
שיר סיפרה שיש חברה מהכיתה ‘שמאוד מעצבנת כי היא חושבת רק על עצמה’. לאותה ילדה כל הזמן קר ולכן היא מכבה את המזגן.
שיר הוסיפה ‘שכולם, סובלים, במיוחד אחרי שיעור ספורט שרוצים קצת אוויר קר בכיתה ולאותה ילדה לא אכפת והם צועקים עליה, אומרים שהיא אגואיסטית ומבקשים ממנה שתביא סוודר ולמה הם צריכים לסבול בגללה?’
ואותה ילדה מתעקשת ולא מוכנה להקשיב ואפילו המורים לטובתה…
נקודה למחשבה
החיים שלנו מתנהלים בשגרה מסויימת ואנחנו לא באמת יודעים מה קורה מאחורי הקלעים של הצד האחר.
אנחנו רואים כל כך הרבה אנשים בצורה מסויימת ולא יודעים מה הם באמת עוברים.
עיצרו רגע לפני שאתם שופטים, כי אולי מסתתר שם סיפור אחר?
וזו בחירה שלנו כיצד להגיב ובאיזו דרך לבחור.
פרשת השבוע פרשת בלק
זו פרשה שבה מציצים בדברים שקורים מאחורי הקלעים. בדרך כלל פרשות השבוע מספרות על מה שקרה: על נוח שבנה תיבה, קין שהרג את הבל, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המרגלים, ועוד ועוד, כל מה שקורה מול כולם.
ובפרשת בלק זה לא מה שהיה באותו יום במדבר. בני ישראל קמו כרגיל, עסקו בשגרת היום ומאחורי הקלעים לא היה להם מושג מה קורה בכלל?
לא היה להם מושג שבלק מודאג מבואם של בני ישראל לארצו ושולח שליחים להזמין את בלעם, מכשף, נביא, קוסם, לקלל את ישראל. בפרשה מתוארים שלושה ניסיונות של בלעם לקלל, אך הוא לא מצליח לקלל אלא רק מברך ואומר : “הלא את אשר ישים ה’ בפי אתו אשמור לדבר.”.. “
אלוהים אומר לבלעם – “לא תלך עמהם… כי ברוך הוא” ולאחר שבלק שולח עוד אנשים רבים ונכבדים, פתאום התגובה של אלוהים שונה –
“אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה” ,
ולמרות הסכמתו, מיד אחרי שבלעם הולך– “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא” -מצד אחד הוא מאפשר לבלעם ללכת ומצד שני הוא כועס עליו על כך שהולך.
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו
לפעמים הבחירות של האדם מנוגדות לרצונו של אלוהים. אך בכל זאת לא ימנע ממנו להמשיך בדרך שלו.
כל אחד יכול לבחור לפי רצונו, ברע או בטוב
אם נחשוב פחות טוב אנו עלולים לעשות פחות טוב
ואם נחשוב טוב נעשה טוב וזה מדבק כי שנגדיל את הטוב – הטוב יגדל.
והכי חשוב לנו יש את הזכות לבחור !
וכל זה מתרחש בעוד שלבני ישראל אין מושג מה קורה.
האם אתה נגד האחר או בעדך?
בפרשת השבוע בלק ביקש לקלל את בני ישראל במקום שיבקש לברך אותו.
שימו לב כמה אנחנו נוטים להגיד לאחר כמה הוא לא בסדר במקום להגיד מה אנחנו חווים ומרגישים.
כמה קל לתת ביקורת לאחרים במקום לספר מה אנחנו חווים ואיך המקרה/הסיטואציה השפיע עלינו.
וכשאנחנו פוגעים באחר אנחנו גם פוגעים בעצמנו.
תמיד יש דברים נסתרים
ומה שנותר לנו לעשות זה לא לשפוט, כי אנחנו באמת לא יודעים מה קורה אצל הצד האחר, מה הוא עובר כרגע, איזה סערה/מסע פוקד את חייו והאם הוא לא עונה לנו, כי לא אכפת לו, בגלל שהוא עסוק או שעובר עליו משהו?
ולעיתים, לא תמיד צריך לשאול, או לתת עצה, אלא רק להיות שם עבורו.
חמלה
גלו חמלה עם פחות שיפוטיות לאחר והגיבו באיפוק.
אנחנו ‘אלופים’ בלספר לעצמנו סיפורים שלאחרים לא אכפת, אגואיסטים, לא מתחשבים אבל רגע עיצרו…
אולי יש סיפור מאחורי כל זה?
זה לא אומר שתמיד צריך להצדיק ולתת לגיטימציה להתנהגות שפוגעת בנו, אבל בהחלט יש גם מקום להבין שאם מישהו מתנהג בצורה מסויימת זה בגלל שאלו הכלים שעומדים לרשותו ואולי הוא לא יודע או מצליח להגיב אחרת?
הפתרון
הפתרון הוא לדבר ולא לצעוק, לכעוס או לשפוט.
להקשיב ולהגיד את המילים הנכונות בטון, בשפת גוף שאינה מאיימת, כזו אשר תעורר קבלה והבנה ולא התגוננות.
כי רק בדרך זו אפשר לפתח תקשורת נכונה, בריאה שמלאה בסליחה וחמלה.
ולגבי הילדה שקר לה ולא מוכנה להביא סוודר… אולי אם ינסו הילדים לדבר איתה על מה שהם מרגישים ולא לתקוף ולהעליב אותה, תהיה אפשרות לשיח אחר עם הבנהוהתפשרות.
בכל מקרה תמיד שווה לנסות.