סיפור עממי מספר על על בני זוג קשיי-יום.
פייה שהבחינה במצוקתם הציעה להגשים להם שלוש משאלות.
נרגשים ממזלם הטוב ניסו השניים להחליט מה יבקשו תוך כדי ארוחתם הדלה. הבעל חלם להיפטר מעבודתו המפרכת בחיטוב עצים, האישה כמהה להיפטר מעבודות הבית וכל אחד מהם חשק בדברים נוספים וכעס על השני שרצה בדברים אחרים.
“איזה אנוכי אתה” קראה לבסוף האישה, “רק על עצמך אתה חושב”.
“אני אנוכי?!” קרא הבעל, “את עצלנית! מכינה כל יום את אותו המרק…
הלוואי ופעם היית מגוונת בחתיכת בשר!”
מיד נחתה חתיכת בשר בצלחתו. בכעס גדול צעקה האישה על בעלה שבזבז משאלה ואמרה לו:
“הלוואי שהבשר יידבק לאף שלך!”
ולפתע הבשר נדבק לאף כאילו הייתה לחלק ממנו. בתסכול רב נאלצו להסכים על המשאלה האחרונה וביקשו שחתיכת הבשר תוסר ממנו.
“בגללך פספסנו את כל המשאלות!” צעקו זה על זו.
וכך, הזדמנות משותפת חד-פעמית הפכה לעוד פרק במסכת מחלישה של ויכוחים והתחשבנות בגלל מילים פוגעניות.
נקודה למחשבה
החיים והמוות ביד הלשון וכוחן של המילים לבנות ולהרוס.
כמה חשוב שנזכור את ערך המילים ונדבר בכבוד, בפרט בשעת מריבה.
“…נצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה…”
שלא נשתמש בביטויים חריפים ופוגעניים, שאחר כך אי אפשר למחוק.
פרשת השבוע פרשת עקב
בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא מתוך נאומו של משה לפני מותו את הדברים שהוא מבקש למסור לעם ישראל רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת.
“וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַיי: קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה“.
משה מזכיר לבני ישראל איך עשו עגל זהב אחרי מתן תורה, ואיך משה שבר את הלוחות, אבל התחנן והתפלל וקיבל לוחות שניים.
משה רבינו בוחר להשתמש במילים עדינות “עשו להם מסכה”. הוא אינו מזכיר את עגל הזהב ואת החטא שבו בני ישראל השתחוו לו ועבדו אותו. החטא החמור לא נאמר במפורש.
אם רוצים למחול ולסלוח ולהמשיך הלאה, לא צריך להזכיר את כל החטאים ולפרט את כל השגיאות. להיפך. עדיף לטשטש ולמזער, לא להשפיל ולא להזכיר נשכחות את מה שקרה.
וזו גם תזכורת לשחרר את העבר ולהתקדם קדימה למקום חדש ונקי. להשאיר את העבר מאחור, ללמוד ממנו, לקחת אחריות ולהתקדם הלאה.
ואפילו כשמדובר בעגל הזהב המפורסם, אנחנו רואים כאן ויתור על המילה המרכזית “עגל”, כדי לשמור על הכבוד של מי שחטאו, כי לא תמיד צריך לומר את הכול בפרצוף.
“אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה”
אמרו חז”ל: כמה קשה בשעת מריבה לשמור על איפוק. כי באותו הרגע בא לנו להגיד הכול.
אך זיכרו שהאיפוק משתלם. הוא מאפשר לנו “לנשום עד 10” ובזמן הזה לחשוב לרגע איך להגיב אחרת.
כי את המילים אי אפשר למחוק אחרי שהן נאמרות ולעיתים המקרה כבר קרה ואין צורך להזין ולהשקות אותו מחדש.