איש אחד יצא לספארי באפריקה עם הכלב שלו. יום אחד הכלב הלך לאיבוד ביער.
פתאום רואה הכלב שנמר מתכוון לטרוף אותו. הוא חושב במהירות “מה לעשות, יש לי 2 ברירות או לוותר ולראות את הסוף שלי, או להילחם על חיי… אבל איך? הוא חשב לעצמו?”
לפתע, הוא רואה עצמות על האדמה. הכלב מתיישב לידן עם הגב לנמר, תופס עצם בפה, וכשהנמר מתקרב אומר הכלב בקול:
“זה היה נמר ממש טעים, מעניין אם יש עוד כאלה נמרים טעימים באזור”
שומע הנמר את הכלב, עוצר בשנייה האחרונה ומבט אימה על פניו: “זה היה קרוב… חשב הנמר, הכלב הזה כמעט אכל אותי” הסתובב וברח משם.
על העץ למעלה ראה את הכול קוף שהחליט שזו הזדמנות טובה בשבילו “לתפוס יחסים” טובים עם הנמר.
רדף הקוף אחרי הנמר וסיפר לו איך הכלב עשה ממנו צחוק.
הנמר התעצבן ואמר לקוף לשבת לו על הגב כדי שיבוא איתו ויראה איך הוא עושה מהכלב צחוק גדול יותר…
הכלב עוד לא הספיק להירגע, רואה פתאום מרחוק את הנמר חוזר עם הקוף על הגב שלו.
במקום לברוח, החליט שוב להתיישב עם הגב כלפי תוקפיו, ושנייה לפני שהגיעו אליו אמר בקול:
“איפה הקוף המעצבן הזה?! כבר לפני חצי שעה ביקשתי ממנו שיביא לי עוד נמר…”
הפעם, הנמר נס בבהלה תוך שהוא מנער מגבו את הקוף הבוגדני.
נקודה למחשבה
אנו פוחדים ממה שיוצר המוח שלנו. לכן אנו יכולים להקטין או להגדיל את פחדינו בהתאם לדמיוננו ובאופן דומה להשפיע על אחרים כל עוד נישאר עם גישה אופטימית.
אופטימיות היא אמונה שיהיה טוב, שבסופו של דבר העניינים יסתדרו לטובה. והאופטימיות משתלמת, כי היא מאפשרת לנו להיות יצירתיים, לחשוב על עוד פתרונות ולהאמין שיהיה בסדר, שהסכנה תחלוף והקושי יעבור. הפאסימי לעומת האופטימי, יהיה שקוע בפחדים ובסרטים אשר לא יאפשרו לו לזוז או לחשוב על דרכים נוספות, איך לצאת מהמכשול שעומד לפניו.
פרשת השבוע פרשת שלח לך
פרשת השבוע מספרת על 12 מרגלים שיצאו מהמדבר לאותה משימה בדיוק: לדווח על מצבה של ארץ ישראל. 10 חזרו מהארץ עם כותרות פסימיות, שחורות ומבהילות והציעו לחזור למצרים ו-2 מרגלים סיפרו על הארץ המובטחת, ארץ יפה ומבורכת, שרק מחכה לעם, אם ימשיך במסע.
“וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת…”
עם ישראל מאמין ל 10 המרגלים, הוא מפחד, מתלונן ורוצה לשוב למצרַיִם. על כך ‘יוצא כעסו של ה´’ והוא עומד להשמיד את בני ישראל, אך משה מצליח להציל את ישראל ע”י תפילתו. אך העונש של העם הוא להישאר במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הרוצה לשוב למצרים – דור המִדְבָּר!
“בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ”
אופטימיות ופאסימיות בחיי היום יום
חטא המרגלים מלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיי היומיום, בגישה לבחור האם אני מתמקד באופטמיות או בפאסימיות.
אופטימיות, באופן מוזר, נחשבת לבריחה מהמציאות ופסימיות נחשבת לריאלית- אבל זה לאו דווקא נכון. ההחלטה היא שלנו, כי חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה תמיד נמצאות מולנו והשאלה היא על מה שמים את הפוקוס ובאיזו תפיסת עולם וגישה אנחנו בוחרים.
‘מצווה גדולה להיות בשמחה‘
ביהדות בולטת השקפת העולם האופטימית המופיעה כבר בספר בראשית, המספר את מעשה הבריאה ומסיים כל יום בבריאת העולם (למעט יום שני), במילים “וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב”.
גם רבי עקיבא היה אופטימי וכשנטרף לו התרנגול והחמור ונכבה לו הנר הוא היה בטוח שהכול לטובה. גם כשמתו לו כל תלמידיו הוא הולך ומקים ישיבה חדשה…
לא ניתן להתווכח עם המציאות
וכל כאב שאנו חווים בחיינו הוא כאב שבא לחסוך כאב גדול יותר
לכולנו יש רגעים שלא ציפינו להם ואפילו היינו רוצים למחוק אותם, אבל זה לא אפשרי.
והכאב הזה גדל וגדל כי אנחנו לא מקבלים ומתווכחים איתו.
ולכן אם אתם נמצאים כרגע בבלבול, משבר, או חוסר אונים זה הזמן לעצור, להתבונן, להרגיש, לקבל את הקיים ולהיות בחמלה עצמית.
ובתוך כל זה למצוא נקודות קטנות של אור אופטימיות ולהקשיב להן. להקיף את עצמנו באנשים שיעצימו ויחזקו אותנו, לעשות פעולות שעושות לנו טוב, לסלוח, להאמין ולזכור שהכל עובר.
כי אם ניקלע לסרטים פאסימיים אנו עלולים להישאב לתחושות לא נעימות, לעצבות, לדיכאון ולהיות בתקיעות שרק תעצור אותנו בחיים.
נקודות האור האלו שנלמד לאתר אותם ביום יום פזורות כל הזמן לפנינו. לימדו להביט בהן, להסתכל ולקטוף אותן, כי הן אלו אשר יאפשרו לנו להמשיך ולפסוע במסע האופטימי המיוחד של חיינו ולהישאר תמיד בתנועה.