סיפור לשבת עם הקשר לפרשת השבוע פרשת ויקרא- מדוע ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר

כשהייתי ילדה אבי ז”ל אהב לטייל איתי בסביבה פסטורלית של העיר בה התגוררנו.

טיילנו ברגל, כי בזמנים ההם רק למעטים היה רכב.

פעם, באחד מעיקולי הדרך המרוצפת באבנים, אבא סימן לי להקשיב לרעש שנשמע ושאל אותי:

חוץ מציוץ הציפורים האם את שומעת עוד משהו?” “כן” עניתי “אני חושבת שעגלה מתקרבת אלינו”

“נכון” אמר אבא ”עגלה ריקה מתקרבת“.

שאלתי אותו, “אבא, עדיין לא רואים את העגלה, איך אתה יכול לדעת שהיא ריקה?

“ודאי שאפשר לפי עוצמת הרעש” ענה לי אבא .

“כי ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר”.

נקודה למחשבה

היום אחרי הרבה שנים, כאדם בוגר יותר שאני רואה מישהו:

  • שמדבר יותר מידי
  • שמנסה להשתלט על השיחה
  • שלא נותן לאחרים לסיים משפט
  • שלא מקשיב
  • שלא מפסיק להתפעל בהצלחותיו

אני שומעת את קולו של אבי “ככל שעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר

יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ” (משלי)

עֲנָוָה, פירושה לא להתפאר, או לשבח את הייכולת והכישרונות שלך, אלא לתת לאחרים לגלות אותם. עֲנָוָה היא תכונה ואפילו דרך חיים שבה אנו מאמינים שכולנו שווים ואין מי שחשוב יותר מאחר.

פרשת השבוע פרשת ויקרא

מילות הפתיחה של ספר ויקרא הן: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר”. ה’ קודם כל קרא אל משה בשמו, ורק אחרי דיבר אליו ואומר לו מה לעשות. השלב הראשוני הוא להיות נעים כלפי הזולת, לפני שבכלל עוסקים בסיבה. וכמה חשוב לקרוא לאדם בשמו ולתת לו תחושה שהוא קיים, משמעותי ושאנו רואים אותו.

והאות א’ במילה ויקרא היא קטנה יותר משאר האותיות. משה לא רצה להבליט את עצמו, הוא לא נכנס לאוהל מועד בביטחון עצמי, הוא מחכה שיקראו לו. כמה ענוווה, הגינות, נימוס ומוסר יש במשה רבנו.

ואהבת לרעך כמוך

אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים שיעריכו אותנו יותר משאנחנו מעריכים את עצמנו. הרי זו כל התורה על רגל אחת. אם אנחנו לא אוהבים ומעריכים את עצמנו, אנחנו לא מאפשרים לאחרים לאהוב ולהעריך אותנו.

ומי שמעריך את עצמו, מקבל ומודע לכישורים, אך לא שם את עצמו במרכז ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את שליחותו ואת המעשים הראויים והרצויים למען משהו גדול יותר פועל בצניעות. וההצלחה בחיים נמצאת בענווה.

אז אם יש בכם ענווה ואתם מחשיבים את עצמכם כשווים בין שווים אז מדוע לעיתים:

אנו כועסים ומאשימים אחרים שלא חושבים כמונו, או שלא הבינו מה שלנו מאוד ברור?

מדוע אנו מנסים לשנות אחרים?

מדוע אנו מנסים לכפות את הדעה שלנו, לצפות, להתווכח ולשכנע אחרים שיחשבו כמונו, אם בהנחת יסוד שלנו אנו מקבלים כל אחד באשר הוא ללא שיפוטיות?

נקו וסילחו על מה שמיותר, כי כשהערכים האישיים שלנו יהיו חזקים ויציבים, הערכים הגשמיים שלנו יתיישרו איתם ויסתדרו!

דילוג לתוכן