סיפור לשבת עם חיבור לפרשת השבוע פרשת בהעלותך

בעל אחד היה מוטרד ששמיעתה של אשתו איננה עוד כפי שהייתה וחשב שאולי היא זקוקה למכשיר שמיעה. הוא לא היה בטוח כיצד להעביר לה את המסר העדין, אז הוא התקשר לרופא המשפחה על מנת להתייעץ. הרופא אמר לו שיש בדיקה לא פורמלית ופשוטה שהוא בעצמו יכול לבצע, שתתן לרופא יכולת לשפוט טוב יותר את אובדן השמיעה שלה.

“הנה מה שתעשה,” אמר הרופא. “עמוד במרחק של כ- 15 מטר ממנה ובקול שיחה רגיל אמור לה משהו וראה אם היא שומעת. אם היא לא מגיבה התקרב לכדי 10 מטר, ואחר כך 5 מטר וכך הלאה, עד שאתה מקבל תגובה.”

באותו הערב, אשתו במטבח שוקדת על ארוחת הערב בעוד הוא ישוב בחדר העבודה. הוא נזכר ברופא ואומר לעצמו, “אני בערך 15 מטר ממנה, ננסה לעשות את מה שבקש הרופא.”

בקול רגיל הוא שואל את אשתו, “חומד, מה אוכלים הערב?”. אין תגובה.

הבעל מתקרב לכיוון המטבח, נעמד במרחק של כ- 10 מטר מרעייתו ושואל שוב, “חומד, מה אוכלים הערב?” שוב, אין תגובה.

הוא עבר לחדר האוכל, כ- 5 מטר מאשתו ושאל שוב, “חומד, מה אוכלים בארוחת הערב?” אין קול ואין עונה.

אז הוא נכנס למטבח, נעמד ליד הדלת וממרחק של פחות משלשה מטר: “חומד, מה לארוחת הערב?” עדיין אין רחש מצד אשתו.

הוא ניגש ממש מאחוריה ואומר בקול רם, “חומד, מה לארוחת הערב?”

יעקב, בפעם החמישית – עוֹף צלוי!”

——————–

נקודה למחשבה

“כל עוד אנו מסתכלים על הדברים מנקודת המבט שלנו, לעולם לא נכיר את האמת” (ברונטון).

יש גם אמת אחרת, גם כשאנו בטוחים שהאמת כולה שלנו ורק אנחנו יודעים מה נכון.

לרוב אנחנו נוטים להתלונן ולהאשים את המצב ואת האחרים: הוא לא מקשיב לי, היא הכעיסה אותי, בגללה אני… או שאף אחד לא דואג לי.

מצב רוח הוא בחירה: האם לקטר על מה שאין וקשה, או להודות על על מה שיש.

ומצב רוח הוא מצב רגשי שנמשך זמן מסוים, והוא משפיע על הדרך שבה אנו רואים, חווים ומפרשים את מה שקורה אצלנו בפנים ומה שקורה בחוץ. לפעמים נדרש שינוי אחד קטן כדי לשנות משהו גדול ולהשפיע גם על המצב רוח והפתרון נמצא רק אצלנו.

לא ניתן להיפטר או להימנע לחלוטין ממצבים או מאנשים מכעיסים. וכפי שאמר הלל הזקן ‘מי שבוחר לעצבן שיעצבן, אני בוחר לא להתעצבן’ …

פרשת השבוע פרשת בהעלותך


פרשת השבוע נקראת בהעלותך, אך היא ללא ספק גם פרשת בהורידך. הפרשה מציגה את העליות והמורדות, ממש כמו בחיינו (סולמות וחבלים) וזו פרשה שמלאה בתלונות של בני ישראל.


“וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶ הַשּׁוּמִים”

כשבני ישראל מקבלים מן שיורד מהשמיים הם לא מרוצים, כי הם רוצים בשר. הם לרגע שכחו שלא קיבלו במצרים דגים בחינם. כך גם בחיינו, הרבה פעמים אנו שוכחים ומעוותים את העובדות של מה שקרה פעם.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ. וַיִּחַר אַף ה’ מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע”

אשמה ואחריות

אם אין אדם לוקח את עצמו בידיו, לוקח אחריות ופותח את לבו לקראת הדברים העוברים עליו, מסיק מסקנות מחייבות על עצמו הוא עלול להישאר בתקיעות.

במילה אשמה טמונה המילה – משא. המשא שאנחנו לוקחים על עצמנו, מהעבר שלנו, זה משא שיש בו לרוב כעס,תסכול, אכזבות וצער עם כאבים שמכבידים ומעיקים עלינו בכל פסיעה, כמו שק מלא בסלעים שאנחנו סוחבים על הגב ולא מוכנים לשחרר. ובמילה אשמה גם מסתתרת המילה אמש, משהו שקרה והיה, לעומת המילה אחריות שיש בה אחרית ופנייה קדימה.

כשאנחנו לא לוקחים אחריות על החיים שלנו – אנחנו מאשימים. אנחנו מאשימים את כולם ואת עצמנו. 

      והדרך לשחרר אשמה וכעס היא ראשית להקשיב לעצמנו, להתבונן פנימה ולסלוח!

‘וכשאנחנו לא יכולים יותר לשנות את המצב, אנחנו מתחילים את האתגר לשנות את עצמנו’ ויקטור פרנקל

ולכן זיכרו, שתמיד יש לכם בחירה להסתכל גם על החצי הכוס המלאה ולדאוג למלא אותה.

מידי שישי מפרסמת סיפור לשבת עם חיבור לפרשת השבוע ונקודה למחשבה… לחיים

להצטרפות לקבוצת סיפורים ותובנות לקבלת הסיפור לשבת