פעם היה ניצול, היחיד ששרד מאונייה שנטרפה בים.
הוא נסחף עם הזרם לחופו של אי קטן ולא מיושב.
הוא התפלל שיצילו אותו וכל יום הלך, הביט אל האופק ולא ראה דבר.

תשוש, רעב ופצוע הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן, מעצים שנסחפו על החוף.
הוא הכניס לצריף את חפציו המועטים, שנשארו איתו מהים.
וזה היה כל רכושו בעולם
באחד הימים כשהלך אל היער לחפש מזון פרצה דלקה ושרפה את הצריף עם כל חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. האש זעק את כאבו ופנה לאלוהים ואמר לו “איך יכולת לעשות לי את זה? איך אתה מביא עליי אסון אחר אסון, למה זה מגיע לי?
למחרת בבוקר, הוא קם מוקדם משנתו כי שמע רעש של מנועי ספינה מתקרבת. היא הגיעה כדי להציל אותו. “איך ידעתם שאני כאן”, הוא שאל. אמרו לו “ראינו את סימני האש והעשן ששגרת אלינו ובאנו להציל אותך” (סיפור ממקור לא ידע)
נקודה למחשבה
אחרי כל סערה, גשם וערפל תמיד מגיעה הבהירות וההתבהרות. תנו לה זמן, כי אם נדחיק את הכאב יותר מידי יכול להיות שהוא יכפיל את עצמו. ורק אם נחווה את הכאב עד הסוף נצליח להחלים ולצאת ממנו.
המאמץ שאנחנו משקיעים בבריחה מהכאב לא מביאה להקלה. גרוע מכך, זה מתיש אותנו.
העולם מלא בכאב אבל הוא גם מלא בהתגברות עליו ובמצבים כאלו מתגלות אצלנו תכונות, חוזק ועוצמות שלא ידענו עלייהם. נכון, הדרך לעיתים לא פשוטה, אך הדרך היחידה לצאת מהכאב זה לצלול דרכו, להתחזק ממנו ולשים לב שזו עונה שתתחלף לה, כי אין שום דבר ניצחי וקבוע.
והצרות האלו, שמגיעות בצרורות…
מביאות הזדמנויות וימים טובים יותר!