תגידו, כשאדם בא אליכם עם מתנה ואתם לא מקבלים אותה למי שייכת המתנה?
למי שניסה לתת אותה!
“ככה זה גם לגבי קנאה, כעס ועלבון,
אם תתעלמו ולא תקחו אותם ללב,
הם יישארו אצל מי שנושא אותם”
מספרים על סמוראי זקן שגר בכפר נידח. אחרי שנים של התבודדות, החליט להעביר את התורה לדורות הבאים והזמין אל ביתו צעירים רבים.
יום אחד, הגיע אל הכפר לוחם שהיה ידוע ברוח לחימה חסרת מצפון ופשרות.
הלוחם הצעיר מעולם לא הפסיד בקרב, ואחרי ששמע על המוניטין של הסמוראי הוא בא להביס אותו.
תלמידיו של המורה הזקן ניסו לשכנע אותו אחרת, אבל הזקן נענה לאתגר. ביום למחרת נאספו כולם בכיכר העיר
הסמוראי ניצב במקומו ללא ניע ואילו הלוחם הצעיר החל לכתר אותו ולהתגרות בו.
הוא זרק לעברו אבנים, ירק בפניו, צעק עלבונות ואפילו העליב את אבותיו. במשך שעות, הוא לחץ ודחק בסמוראי, אבל הזקן נשאר אדיש ולא שלף את חרבו. בסופו של יום, תשוש ומושפל, הלוחם הצעיר אסף את חפציו ועזב את הכפר.
תלמידיו של הזקן, מיהרו אליו בסוף הקרב ושאלו בפליאה “איך יכולת לשאת בעלבון הזה?
מדוע לא שלפת את חרבך, ולו רק כדי להוכיח לנו שאינך פחדן?”
הביט בהם הזקן וענה: “כשאדם בא אליכם עם מתנה ואתם לא מקבלים אותה. למי שייכת המתנה?”
“למי שניסה לתת אותה”, ענו התלמידים.
“ככה זה גם לגבי קנאה, כעס ועלבון” ענה הזקן. “אם אתם מתעלמים ולא לוקחים אותם ללב, הם נשארים אצל מי שנושא אותם” (מקור לא ידוע)
נקודה למחשבה
כשמישהו מתפרץ עלינו, כועס, נותן ביקורת , מאשים או אומר מילה לא במקום רובינו לא תמיד מסוגלים לפעול כמו הסמוראי הזקן שבסיפור. אנחנו לוקחים ב 2 ידיים את ה”מתנת הכעס” שמישהו אחר נתן לנו וברגע אחד נדבקים, מחזירים ופוגעים בעצמינו.
זיכרו, אתם לא חייבים לקבל משהו של מישהו אחר שמזיק לכם.
עיצרו , סיפרו עד 10 לפני שאתם מגיבים. תרגלו גבולות והידפו מה שלא שלכם ושלא עושה לכם טוב. לימדו לנהל עוצמות של הרגשות, לתת פרשנויות אחרות למה שאתם רואים כדי שהאגו והכבוד לא ינהלו אתכם.
ובנקודה הזו, תמצאו חמלה וסליחה עצמית, כי שם גם תשחררו מה שלא שלכם!