בכיכר השוק ישבו להם ארבעה קבצנים. אדם שעבר בשוק השליך לעברם מטבע.
ארבעת הקבצנים היו מאושרים והחלו לחשוב מה יקנו במטבע שקיבלו.
“יש לי רעיון מעולה, בואו נקנה במטבע הזה “פן” זה בטוח ישביע את כולנו”, אמר הקבצן הראשון שהיה ספרדי.
“מה פתאום, בואו נקנה במטבע הזה “אקמק”, אמר הקבצן השני שהיה טורקי.
“אני לא מוכן להקשיב לשטויות האלו, לא “פן” ולא “אקמק” , אני אומר שנקנה בו “חובז”, אמר הקבצן השלישי שהיה ערבי.
“אתם שלושתכם מדברים שטויות, האיש השליך את המטבע אלי ואני זה שאקבע! אני רוצה “ברוט”, אמר הקבצן הרביעי שהיה גרמני.
הם המשיכו להתווכח זה עם זה ורגע לפני שהויכוח התלהט עדכדי תגרה, עבר לידם רוכל עם מגש עמוס לחמים וצעק לכל עבר “לחם! לחם!“.
ארבעת הקבצנים נעמדו על הרגלים בו זמנית, הרימו יד לקרוא לרוכל, שלפתע… עצרו, הסתכלו זה על זה ופרצו בצחוק גדול, כי הם הבינו שארבעתם רצו לחם, אך כל אחד אמר זאת בשפה שלו.
סיפור ממקור לא ידוע
נקודה למחשבה
לפעמים, מבחינתנו, זה מובן מאילו שאנחנו מדברים הכי ברור שאפשר וזה האחר שלא מבין אותנו.
הפתרון הוא להקשיב. כן, להקשיב לדברי האחר לפני ששופטים. לספור עד 10 לפני שמגיבים ולהבין שמה שברור לנו לא בהכרח ברור לאחרים.
וזיכרו, למילים יש כוח ובכל השפות ותקשורת היא אחד מאבני היסוד בכל מערכת יחסים.